אחרי הרבה תמונות מביכות, שמחתי לגלות תמונה מוצלחת שלי על האופניים. תודתי שלוחה לצלם האלמוני מבחינתי.

מרוץ נס הרים 2009, קצת לפני ״האמבטיה״ אאל״ט

• גרפיטי על שלט של ״ישראל ביתנו״: ״ומי יכין חומוס? אסתרינה טטרמן?״

• חישבתי להנות מפרות הדמוקרטיה ולנצל את יום השבתון. אלא שתפילותיהם של כמה נענו, ואני לא אהנה: התחזית מנבאת סופות רעמים.

• ותשדיר הבחירות שהכינה lukkke: ( הוידאו מ־YouTube מאחורי הקיפול )

באיחור של שבוע וחצי כמעט, אבל ב״הטוש״ התפרסם ראיון עם נסים (نسيم) ניקולס טאלב, שחושב על כלכלנים בערך את מה שאני חושב עליהם כלכלנים בערך מהרגע שישבתי בהרצאות ״שלהם״.
יאמר לזכותו שהוא מרחיק ראות ממני, בטוח ובוטה במסקנותיו ממני, ומתנסח טוב ממני. המשל הבא הוא הדוגמא המצויינת לפגם המהותי במודלים שכלכלנים מעשיים מתבססים עליהם:

לכן ראו למשל את הגרף ״אנטומיה של פיצוץ״. זהו הגרף של מה שרואה תרנגול הודו בלול: במשך 1,000 ימים מאכילים אותו יפה. מחלקת המחקר הסטטיסטי של התרנגול מחזקת בכל יום שחולף את האמונה שלו שבני האדם דואגים לו. ביום ה-1,001, כמובן, ממתינה לתרנגול הפתעה גדולה.

ועוד הערה: עוד מוטיב מרכזי בראיון הוא עולם הערכים של ״הטוש״, שסובב סביב הערצת ״המכה״. כלומר, נדמה שהעניין העיקרי ש״הטוש״ חושב שהוא אמור לספק לקוראיו הוא עיצות כיצד להרוויח הון ברגע, מודל שנלקח מעלון שיווקי של הלוטו.
הכתב ו/או עורכיו לא הפנימו או ראו להעמיד כתבה רק על הרעיונות שטאלב התפרסם בהם, אלא ניסו לכל האורך לשאול את השאלה שמסקרנת אותם ״אז איך אתה מרוויח מזה כסף? (ואיך אנחנו יכולים גם)״, במקום להתמקד ברעיון החשוב שטאלב מנסה לספר: שבחיפוש אחר תבניות, אנו נמשכים לאשליה של תבניות ורואים בה תבניות ממש (וזהו הנמשל).

imomus ערך מיצב שבו הוא שחזר את ניסוי האורז היפני: ישנן שתי קערות אורז. את האורז בקערה הראשונה מהללים ומשבחים, בעוד שאת האורז בקערה השניה מעליבים ומקללים. ההיפותזה היא שהאורז בקערה הראשונה ירקיב פחות מהאורז בקערה השניה.

אפשר וכדאי לקרוא על זה בבלוג שלו (אני אקלקל את ההפתעה, ואספר שאכן, האורז שזכה לחיזוקים חיוביים הראה פחות סימני רקב).

התוצאה המעניינת יותר, לדעתי, היא ההבחנה הבאה (משם):

We found that a lot of people felt too sorry for the “bad” rice to say really horrible things to it

יש שירים שלמרות שהם נשמעים עצובים, הם בעצם מאוד אופטימיים. למשל ״Over the Ocean״ של לואו:

באלבום הרמיקסים של לואו יש שני רמיקסים לקטע הזה, שמוציאים את האופטימיות שבו ומציגים אותה לראווה. במשך די הרבה זמן רציתי לעשות רמיקס דומה ל־״12 השנים הטובות״ של גבריאל בלחסן, אבל נכשלתי.

מאז ש־imomus העלה ליוטיוּב אתמול את הגרסה שלו ושל גרמלין ל־"Ashes to Ashes", אני שומע אותה ברצף עם המקור. אני ממליץ לחוות את זה גם:

מעניין שלמרות השוני בין הגרסאות, הן נשמעות דומות מאוד, הרבה יותר ממה שדמיינתי שישמעו. אני לא בטוח האשם בבואי או במומוס, אבל כך או כך, מעניין לשמוע ולחשוב על כך.

וגם לבליקסה בארגלד יש פאסון.

אני בעבודה, שומע את השיר הזה כבר בפעם הרביעית ברצף, ולא מצליח להבין למה הוא מתכוון. המילים עצמן ברורות ונהירות, אבל הכוונה, הכוונה בורחת ממני.

ומסתבר שיש גם גרסת כיסוי של הנפילים. אני לא בטוח שאני יודע איך לעכל את זה.

כשסוף סוף אני אוציא סינגל, אני רוצה שהוא ישמע בדיוק ככה (פרט למבטא אולי):

[

Current Mood

|

disappointed

]

הבוקר בעשר שמעתי את דן כנר מקריא את החדשות ב״קול ישראל״. הקול הרדיופוני והסמכותי שלו עודד אותי וגרם לי להתעלם מכל שביב של ספקנות. כשאני שומע קול כמו קולו של דן כנר, אני מיד מאמין שאלו החדשות האמיתיות, הנכונות, והמדוייקות.

מאוחר יותר ניסיתי לחפש כמה דגימות מקולו באינטרנט, והתאכזבתי לגלות שהוא העלים מס, ואולי גם הכה את אשתו.

אם יש קליפּ שמדגים מה זה להיות טינאייג׳ר, זה כנראה הקליפ הזה. אידאליזם קיצוני עד לנאיביות, ההרגשה (השגויה, כנראה) שאף אחד לא באמת מבין אותך, לוּק שאתה בטוח שהוא מגניב כשהוא בעצם מזעזע, ופומפוזיות שלא ברור אם היא מכוונת או לא. במילה אחת: להיט. לא פלא שמיליון ילדות בכו כשריצ׳י נעלם.