נובל ווג, ג׳אנק פוד ואוהב את זה

רוב הקאברים הם כמו המבורגר של מקדונלדס. אתה יודע מראש בדיוק מה תקבל, וכדי להנות מזה לא נדרשת תשומת לב או טעם טוב, ובטח שלא המאמץ שבהאזנה לקטע חדש לגמרי. אבל כמו אותה קציצה דמויית קרטון, הם חסרי כל ערך תזונתי, משביעים רק בקושי, וגורמים לרגשות אשמה והבטחות לא מקוימות לפצוח בדיאטה עוד לפני שנלעס הביס הראשון

גולת הכותרת של האנלוגיה היא חברת התקליטים קליאופטרה. כמו הבמאי של ״לאכול בגדול״, שתוך פחות מחודש הפך מהיפסטר ניו־יורקי לאמריקאי ממוצע מהמערב התיכון, קלאופטרה הפכה מלייבל בינוני לתאגיד חסר כל כבוד עצמי, מדפיס סדרתי של אוספים כמו ”A gothic tribute to Madonna, part 2“. זה כל כך מדכא, עד שבכדי לא לאבד את אמונתי בטוב שבעולם הזה, אני מעדיף לדמיין שמדובר במתיחה מבויימת של יהודה ברקן, ולא בלייבל אמיתי.

כך שההנאה שאני מפיק מ־Nouvelle Vague, זוג מפיקים צרפתיים שמקליטים גרסאות בוסה-נובה להמנוני ניו־וייב, מלווה ביסורי מצפון עזים. לא רק בגלל המתואר לעיל, אלא גם כי אני משתדל לשמור על התדמית ועל כרטיס החבר במחתרת הדיסה, מה שדורש המנעות מכל דבר שמריח כמו איזי ליסנינג.

 רק שמעולם לא הצטיינתי בלדחות סיפוקים, כך שהחדשים של Woven Hand, ליסה ג׳רמנו, ושו שו מחכים עזובים בתיקיית הסולסיק שלי, בזמן שהתקליט המושמע ביותר בחודש האחרון אצלי הוא השני של Nouvelle Vague, בעל השם המביך Bande à part (שהוא משחק מילים מוגזם אפילו בשביל עורך זוטר במוסף הספורט). אמנם יש בו פחות רגעים מבריקים מבתקליט הראשון, שאת הויניל שלו כבר טחנתי לאבק, אבל עדיין אני ממשיך ולוחץ על ״פליי״ כמו עכבר מעבדה בניסוי קוגניציה.

בהתחשב בזה שהנוסחה כבר הוכיחה את עצמה לפני שנתיים, אני חושב שהסיבה שהתקליט הזה פחות טוב מקודמו היא בחירת הקטעים.  Heart of Glass, למשל, פשוט לא עובד בלי בלי הדרייב המטורף של דבי הארי, וכל התהילה של Fade to Grey מתרסקת כשמחליפים את הסאונד הצפוף של הסינטסייזרים, שרק הם עושים את השיר, בחלל העצום של אקורדיון.

אבל יש קטעים כמו The Killing Moon של אקו והבנימן, או Making Plans for Nigel (של XTC) שלא רק שמדובר ביהלומים שקשה מאוד להרוס, הם אפילו מכאיבים יותר כשהם מוגשים בציפוי סוכר. זה עוזר להחדיר את המחט מתחת לעור בלי שתשים לב, כמו שהסביר לי פעם הפירסר שלי: ׳אני סופר עד עשר, אבל תוקע את המחט בשמונה׳.

ואני לא היחיד שמתלהב מהחטא הצרפתי־ברזילאי הזה: מי שכנראה מתלהבת יותר ממני היא עורכת הפסקול של Sugar Rush, סדרה בריטית מצ׳אנל 4, שזיהיתי בפס הקול שלה את כל התקליט הראשון של Nouvelle Vague, וגם כמה קטעים מהשני, בנוסף לחשודי האינדי־פופ הרגילים שנדרשים מכל סדרה עדכנית שחושקת בקהל צעיר. כאן בטוויסט הבריטי הנדרש, כלומר The Faders, גולדפראפּ, וכו׳, במקום להקות כּוס־emo מקליפורניה.

התחלתי לראות את הסדרה בעקבות ההמלצה של אודים, וכעת הברונטית הזו מחליפה אצלי את הבלונדה המעצבנת ורוניקה מארס, לפחות עד שהאחרונה תשוב מהפגרה. הסדרה עצמה היא בוודאי לא ”My so called life”, הגביע הקדוש של סדרות התיכון, אבל זה לא מנע ממני לראות כל הפרקים (כחמש שעות) ברצף כמעט. בתי ספר בריטיים, עם תלבושת אחידה ותלמידים שמעשנים בנסונז תמיד עושים לי את זה.

ברור שהמשחק והתסריט, כמצופה מסדרות בריטיות, הוא טוב ומשכנע, כשדמויות המשנה מצליחות להיות מגוכחות בלי להזדקק לצחוקים ומחיאות כפיים מוקלטות ובלי להדרדר לסלפסטיק, והשחקנית שמשחקת את גיבורת הסידרה, קים, מצליחה להעביר את המבוכה של הדמות בצורה לא מאולצת.

הבעיה העיקרית היא אותו פגם שמופיע בכל סדרות הטינאייג׳רים: רוב הדמויות עוד לא יכולות לקנות אלכוהול באופן חוקי, אבל מתנהגות כמו בני עשרים ושבע שזו להם הזדמנות שניה לחיות את שנות התיכון.

אבל ככה זה אצל פולנים כמוני, שלא יכולים להרשות לעצמם להנות בלי לסבול מזה.