הג'ורנל של פיקוס

ועוד נויבאוטן

Sun, 06 Jul 2008 07:33:10 GMT

והפעם בקלאסיקה של לי הייזלווד, וננסי סינאטרה, הזוג הכי קינקי בסיקסטיז:

שתיקה היא סקסית. הבס של ניובאוטן יותר.‏

Wed, 25 Jun 2008 08:36:59 GMT

וגם לבליקסה בארגלד יש פאסון.

מה הוא ממלמל שם? מה הוא בונה?‏

Sun, 22 Jun 2008 13:38:12 GMT

אני בעבודה, שומע את השיר הזה כבר בפעם הרביעית ברצף, ולא מצליח להבין למה הוא מתכוון. המילים עצמן ברורות ונהירות, אבל הכוונה, הכוונה בורחת ממני.

שירים שאני אוהב במיוחד (חלק מי־יודע־כמה)‏

Sun, 18 May 2008 10:44:51 GMT

ומסתבר שיש גם גרסת כיסוי של הנפילים. אני לא בטוח שאני יודע איך לעכל את זה.

אנשים שאני רוצה להיות כמותם

Tue, 29 Jan 2008 09:48:39 GMT

כשסוף סוף אני אוציא סינגל, אני רוצה שהוא ישמע בדיוק ככה (פרט למבטא אולי):

חג שמח

Tue, 25 Dec 2007 08:42:16 GMT

לא הייתי מאמין

Sun, 23 Dec 2007 12:01:43 GMT

הבוקר בעשר שמעתי את דן כנר מקריא את החדשות ב״קול ישראל״. הקול הרדיופוני והסמכותי שלו עודד אותי וגרם לי להתעלם מכל שביב של ספקנות. כשאני שומע קול כמו קולו של דן כנר, אני מיד מאמין שאלו החדשות האמיתיות, הנכונות, והמדוייקות.

מאוחר יותר ניסיתי לחפש כמה דגימות מקולו באינטרנט, והתאכזבתי לגלות שהוא העלים מס, ואולי גם הכה את אשתו.

קליפים שאני אוהב במיוחד‮: gnihtoN ybaB elttiL

Sun, 18 Nov 2007 09:22:55 GMT

אם יש קליפּ שמדגים מה זה להיות טינאייג׳ר, זה כנראה הקליפ הזה. אידאליזם קיצוני עד לנאיביות, ההרגשה (השגויה, כנראה) שאף אחד לא באמת מבין אותך, לוּק שאתה בטוח שהוא מגניב כשהוא בעצם מזעזע, ופומפוזיות שלא ברור אם היא מכוונת או לא. במילה אחת: להיט. לא פלא שמיליון ילדות בכו כשריצ׳י נעלם.

קליפים שאני אוהב במיוחד: ביירות

Sun, 16 Sep 2007 16:54:04 GMT

זאב טנא נהיה ״מבוגר״ לפני שהוא הוציא תקליט, וזה נותן לו חופש להיות אחד מהזמרים הכי אמיתיים בארץ. כל שיר שלו כמעט הוא כמו אגרוף מפוכח לבטן, כזה שבאמת מתאר לך את המצב, בלי כאילו־אים.

במקור זה שיר של Cake, וביחד עם אחד הקליפים הטובים ביותר שהופקו בארץ (אפשר לראות שרועי ניצן, הבמאי, עשה יותר מוידאו־ארט מפרסומות), מדובר בפצצה שאני מסוגל להריץ בלופּ שעות שלמות.

Винни Пух идёт в гости

Tue, 15 May 2007 17:09:49 GMT

A true working class hero:

For extra credit, compare and discuss to this video.

ניו אורדר מתפרקים!‏

Sun, 13 May 2007 15:20:02 GMT

בולצמן מדווח שניו אורדר מתפרקים. האמת שאחרי שלא התלהבתי כל כך מ־Waiting for the Siren's Call, אז אני לא מזיל יותר מדי דמעות, אבל המאורע הזה הוא תרוץ מצויין להזכר באחד הקליפים הכי טובים שצולמו אי פעם:

עדכון: בולצמן מתקן שיכול להיות ולא.

Cat photo

Wed, 02 May 2007 22:00:57 GMT

התוצאה המתבקשת מהשילוב של מצלמפון, חתול, וחשבון LJ.

למרות שחייבים להודות שמדובר בחתול אליפות.

Murphy's law (Software monoply edition)

Tue, 24 Apr 2007 15:20:01 GMT

When running Windows, I never use all the application I miss when using other operating systems.

הפיקוס באמנות

Tue, 17 Apr 2007 08:27:53 GMT

והפעם באדיבות אדה ואלון:

אני בוודאי אתחרט שכתבתי את זה, אבל החדש של ‮NIN לא רע

Tue, 10 Apr 2007 08:50:39 GMT

אני לא יודע אם זו הזקנה שקפצה עלי שגורמת לי to sell out, ואם להודות על האמת, אני מסרב להאמין שאני כותב את זה, אבל משמיעות ראשונות, התקליט החדש של Nine Inch Nails (להאזנה) לא רע בכלל, וברגעים הטובים שלו מזכיר את ימי התהילה של Skinny Puppy, שדווקא משני התקליטים שהם הוציאו מאז האיחוד ב־2004 אני לא מחזיק.

דיואלט - מנצ'סטר יונייטד

Sun, 08 Apr 2007 17:31:52 GMT

The Sugar-Daddy Problem

Tue, 06 Feb 2007 11:40:17 GMT

I had the following discussion with a colleague:

Me: …you start with a big fortune, and it turns into a small fortune by itself.
Him: This is usually accomplished by getting married, you know.
Me: For you it does. When I'll get married, I hope the other party will be the sugar daddy.

Which made me think of the issue in game theoretic terms, as follows:

A young spender with a negligible amount of money, yet a steady spending rate of S₁ in the first year of his marriage and S_n = γ_sS_n-1 (γ_s>1) for each year thereafter, weds a rich sugar daddy, his money he plans on spending.

Assume the sugar daddy has an initial capital of M, doesn't work, and earns a constant yearly interest of γ_m>1 on his money. As they got married in a hurry (before the Governator annuls the marriage), they made no prenup agreement, and thus, upon divorce, the spender will receive exactly half of the sugar daddy's money. However, he will receive no further interest on her part of the money, as the banker is a good friend of his former husband. The sugar daddy will keep getting the interest, of course.

Each of them wants to have as much money as possible, either by keeping it in the bank or by spending it.

Assume they live a finite number of years, is there an equilibrium at a year t>0 when they should divorce? What if they are able to live forever?

I've adopted a new cat!

Sun, 14 Jan 2007 00:57:01 GMT

Life imitates Warren Ellis

Fri, 29 Sep 2006 08:52:11 GMT

Life imitates Warren Ellis. From The New Yorker:

Feces are rich with indoles, he explained to Gautier and Dubrule, and so are decomposing bodies. It’s feminine, the smell of death. Calvin Klein’s Eternity is a heavily indolic perfume—the name must have been ironic

Girl on a Horse

Sun, 03 Sep 2006 09:54:52 GMT

ארמון העיר ברלין

Mon, 21 Aug 2006 13:25:43 GMT

הסיפורים הכי מוצלחים הם הסיפורים האמיתיים, שמבלי להתכוון לכך, עובדים בהרבה רמות. אחד מהם, שאני אוהב במיוחד, הוא על הארמון בברלין:

ה־Berliner Stadtschloss היה משכנם של הקיסרים הפרוסים עוד מהמאה ה־15 (למרות שאז הם לא היו קיסרים פרוסים, אלא סתם שליטי ברנדנבורג). את חלקיו שלא נהרסו בהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השניה, החריבה ב־1950 מזרח גרמניה, שלא רצתה בשריד הזה של ״מילטריזם פרוסי״, כהגדרתה. במקומו הוקם Palast der Republik – ״ארמון הרפובליקה״ – בניין בסגנון הריאליזם הקומוניסטי, כולו מכוסה מראות ברונזה וקורות פלדה, ששיכן את הפרלמנט המזרח גרמני.

אלא שקצת לפני איחוד גרמניה, הסתבר שהבניין מלא אזבסט מסוכן, וצריך להרסו. גם לאחר שפונה ממנו האזבסט הוא נשאר בשיממונו (פרט לתקופה קצרה שבה הכריחו התושבים את העיריה לפתוח אותו ולקיים בו ארועי תרבות) עד ל־2003, שאז, בעקבות החלטת הבונדסטאג, התחילו בהריסתו, שלאחריה יבנה במקומו שוב ארמון בצלמו של הארמון הישן.

כמו שכתבתי למעלה, זה סיפור שעובד בהרבה רמות.

גל חדש

Wed, 09 Aug 2006 15:02:48 GMT

מכר קשיש שלי טען פעם שמי שבאמת אוהב את האייטיז, לא התבגר בהם. כנראה שיש אמת בדבריו, כי כשאתה טינאייג׳ר אמיתי (ולא רק מתנהג כמו אחת), אתה כל כך מובך מהחיים, שקשה להנות מהם.

אבל בכל כלל יש יוצאים מן הכלל, כמו יורם הַסַּפָּר, שהוא דיג׳יי האייטיז הטוב ביותר שלא שמעתם עליו. חוץ מלהעביר את האייטיז בנסיעות מירושלים לפינגווין, לשלב את לוגו האנרכיה בלוגו של המספרה שלו, ובכלל, לקרוא לעצמו סַפָּר ולא ״מעצב שער״, הוא גם מגיח פעם בחצי שנה בשביל לתקלט.

הפעם זה היה בפאב הסטארדאסט, שהיה רועש וצפוף עוד יותר מתמיד, כי ממש התחשק לי לרקוד, אפילו שאני תמיד מתחרט על זה בבוקר. גם שתי כוסות ערק־קרנברי, משקה כּוּסִיות עם טוויסט אכזר, לא עזרו, ונשארתי ישוב על הבר אפוף בזכרונות מסוף התיכון, כשהייתי מבריז מהשיעורים למחששה שמאחורי הספריה. לא בשביל לעשן, אלא בגלל חברתה של אפרת מהכיתה מעלי, שגם היתה מבריזה לשם.

היינו משתדלים לעשות פרצופים עגומים ולהעיר ביאוש עד כמה המערכת חונקת אותנו. אבל הכי חשוב, היא הייתה מכירה לי את סוזי, הקיוּר (שאני מאמין שהם להקת הפופ החשובה ביותר בעשרים השנים האחרונות, ועוד אכתוב על כך רשומה בעתיד), פיטר מרפי, ושאר הלהקות שהגזימו בשימוש במסקרה. זאת היתה אהבה ראשונה.

היום אני כמעט ולא שומע את כל אותן שאריות ניו־וייב שרכשתי מהתקליטיה של ספינת השלום, מנוחתה עדן. אבל מדי פעם חודר את עור התוף שלי איזה קטע מצויין שגורם לי לרצות לבקר בסיטיהול ודומיו, או לפחות לשים על הפטיפון את אחד מאוספי ”New Wave Club Class-X“ המצויינים של הלייבל הבלגי ”Antler-Subway“, שירקידו אותי גם מהקבר (pun intended). יש בהם בדיוק את התמהיל הנכון בין קטעים שכולם מכירים, לקטעים שיאמרו משהו רק למכורים הקשים, והכל במיקס מצויין.

חובה עליכם להוריד אותם מיד בסולסיק–היום כבר לא עושים אוספים כאלו.

שיהיה כאן כבר מיינסטרים

Thu, 03 Aug 2006 12:49:13 GMT

למרות שחצי מהחידושים האופנתיים הם בעצם רטרו, במבט מרחוק מדהים לראות את קצב השינויים בעולם המודרני. זה בולט בעיקר בתהפוכות הדרמטיות במה שנחשב מיינסטרים, שהוא יותר פורנוגרפי ואלים מאי פעם. ערוץ 2 של היום הוא סרטי האקספלוטיישן של פעם. ואם ב־1983, MTV סירבה להכניס את ”Billie Jean“ לפלייליסט כי מייקל ג׳קסון היה שחור (וזו עוד דוגמה לשינויים דרסטיים), מתחילת העשור הזה, כל החנאג׳ים רוצים להיות שחורים כדי להכנס לפלייליסט.

יש כאלו שלא נזקקים באמת לרטרו, כי הם חיים בעבר. ואפילו שאני בדרך כלל בינהם, אני משתדל להרים את הראש מדי פעם, ולו רק כדי לבדוק שלא נפלה איזו קטיושה בסביבה. ואת זה אי אפשר להגיד על שלולית הרוק התל־אביבי, שלמעט כמה יוצאי דופן, מנסה לדבוק בימי הזוהר שלה, ומתעלמת מכך שהניינטיז נגמרו לפני 7 שנים, ובזמן שקורט קוביין תקע לעצמו כדור בראש, הטינאייג׳ריות של היום ראו ״פרפר נחמד״.

זה לא רטרו, או ״גל החזרה לרוק״ של לפני ארבע שנים, כי רטרו מטבעו הוא חיקוי של המקור מנקודת מבט מודרנית, ואצלנו כולם נשארו בעבר.

ממבט חטוף בישראבלוג, קל לראות שהטינאייג׳ריות של היום מאמצות את הלוק המודרני, שהוא בעצם גם די רטרו, אבל אין להן גיבורים חדשים להעריץ. לפני כמה שבועות ישבו לפני באוטובוס שתי ילדות ודיברו על הליינאפ של איזה פסטיבל שהיו בו, ופרט ל״בית הבובות״, מדובר באותו ליינאפ של ״רוק עצמאות״ האחרון שהייתי בו, וזה היה ממש מזמן. זה כבר גובל בפדופיליה, כשאביבוש כבר בן 35, וממשיך להיות מושא הערצה של ילדות בנות 12. שלא להזכיר פשעים חמורים יותר, כמו להקת קאברים ל״משינה״ (שתמיד חשבתי שהיא בעצמה להקת קאברים) שממלאת את הבארבי.

וגם כשקורה הנס, ומישהו מעז להרים את הראש ולשחות לכיוונים לא ידועים, כמו גבריאל בלחסן למשל, מצמידים לו מיד להקה שתסרס אותו. כששמעתי אותו ב״סינדרום״ ברח׳ הלל לפני כמה שבועות, התאכזבתי פעמיים: גם מהסאונד הגרוע של המקום, אבל בעיקר מהקהל ומהלהקה, שסרבו לשחרר את המושכות, וניסו כל הזמן להחזיק במשבצת הסטנדרטית של רוקיסט מהניינטיז, שמפחד להרים את המתג עד 11 כמו שהוא יכול וצריך לעשות.

בפעם הקודמת שראיתי את בלחסן, בכמעט־הופעה שלו עם ״כינורו של רוטשילד״, 15 הדקות שהוא היה על הבמה של הרוזה פוצצו לי את השכל, לעומת ההופעה בסינדרום, שם היה מעניין יותר להתרכז בחור שגיליתי בגרב שלי.

דוגמה מצוינת לקיטורים שלי נותנת המישהו/י שהחליטה להיות הולווט הבאה, רק צהובה עוד יותר, ובעצם כותבת כמו זקנה בלה, ועוד מאמינה במדורי המוזיקה במקומונים, שקמלים כמו המקומונים עצמם. וכך גם מתנהגים כל אנשי ה־A&R, אם עוד יש כאלו בארץ, שלא מרימים את הראש מהשלולית המטונפת שלהם, אלא יעדיפו להאשים את ההורדות באינטרנט, במקום להבין שהם והעולם נעים במסלולים נפרדים כבר עשרים שנה.

באופן אישי, אני קורא את ה־Wire, לא את ה־NME. אבל אני מספיק אינטליגנטי כדי להבין שהמיינסטרים והשוליים קשורים זה בזה, ואחד מעודד את השני. בלי שוליים חזקים לא יהיה קרוסאובר למיינסטרים, ובלי מיינסטרים חזק לא יהיה קהל חדש לשוליים.

וחוצמזה, מיינסטרים יכול להיות מבדר מאוד. שהרי אי אפשר לשמוע רק הקלטות שטח ומינימל טכנו כל היום, אפילו אם אתה, כמוני, זקן שמלעיז כמו העלוב שבכותבי הפיצ׳פורק.

מעכשיו, אני גם בפולקעס

Tue, 18 Jul 2006 08:30:13 GMT

קיבלתי בשמחה את ההזמנה של udim להצטרף לפולקעס, הבלוג הכי מצחיק באזור ירושלים שאתם לא קוראים.

אז התכנון, נכון לעכשיו, הוא לשמור על ה־LiveJournal הזה יותר פיצ׳פורקי, ושם לכתוב את כל השטויות שיגרמו לי להראות רדוד וחסר תרבות. ככה אני אוכל להיות גם ספונטני וגם מאַאַגניב, מה שבוודאי ישיג לי סוף סוף זיון.

נובל ווג, ג׳אנק פוד ואוהב את זה

Wed, 28 Jun 2006 11:54:34 GMT

רוב הקאברים הם כמו המבורגר של מקדונלדס. אתה יודע מראש בדיוק מה תקבל, וכדי להנות מזה לא נדרשת תשומת לב או טעם טוב, ובטח שלא המאמץ שבהאזנה לקטע חדש לגמרי. אבל כמו אותה קציצה דמויית קרטון, הם חסרי כל ערך תזונתי, משביעים רק בקושי, וגורמים לרגשות אשמה והבטחות לא מקוימות לפצוח בדיאטה עוד לפני שנלעס הביס הראשון

גולת הכותרת של האנלוגיה היא חברת התקליטים קליאופטרה. כמו הבמאי של ״לאכול בגדול״, שתוך פחות מחודש הפך מהיפסטר ניו־יורקי לאמריקאי ממוצע מהמערב התיכון, קלאופטרה הפכה מלייבל בינוני לתאגיד חסר כל כבוד עצמי, מדפיס סדרתי של אוספים כמו ”A gothic tribute to Madonna, part 2“. זה כל כך מדכא, עד שבכדי לא לאבד את אמונתי בטוב שבעולם הזה, אני מעדיף לדמיין שמדובר במתיחה מבויימת של יהודה ברקן, ולא בלייבל אמיתי.

כך שההנאה שאני מפיק מ־Nouvelle Vague, זוג מפיקים צרפתיים שמקליטים גרסאות בוסה-נובה להמנוני ניו־וייב, מלווה ביסורי מצפון עזים. לא רק בגלל המתואר לעיל, אלא גם כי אני משתדל לשמור על התדמית ועל כרטיס החבר במחתרת הדיסה, מה שדורש המנעות מכל דבר שמריח כמו איזי ליסנינג.

רק שמעולם לא הצטיינתי בלדחות סיפוקים, כך שהחדשים של Woven Hand, ליסה ג׳רמנו, ושו שו מחכים עזובים בתיקיית הסולסיק שלי, בזמן שהתקליט המושמע ביותר בחודש האחרון אצלי הוא השני של Nouvelle Vague, בעל השם המביך Bande à part (שהוא משחק מילים מוגזם אפילו בשביל עורך זוטר במוסף הספורט). אמנם יש בו פחות רגעים מבריקים מבתקליט הראשון, שאת הויניל שלו כבר טחנתי לאבק, אבל עדיין אני ממשיך ולוחץ על ״פליי״ כמו עכבר מעבדה בניסוי קוגניציה.

בהתחשב בזה שהנוסחה כבר הוכיחה את עצמה לפני שנתיים, אני חושב שהסיבה שהתקליט הזה פחות טוב מקודמו היא בחירת הקטעים. Heart of Glass, למשל, פשוט לא עובד בלי בלי הדרייב המטורף של דבי הארי, וכל התהילה של Fade to Grey מתרסקת כשמחליפים את הסאונד הצפוף של הסינטסייזרים, שרק הם עושים את השיר, בחלל העצום של אקורדיון.

אבל יש קטעים כמו The Killing Moon של אקו והבנימן, או Making Plans for Nigel (של XTC) שלא רק שמדובר ביהלומים שקשה מאוד להרוס, הם אפילו מכאיבים יותר כשהם מוגשים בציפוי סוכר. זה עוזר להחדיר את המחט מתחת לעור בלי שתשים לב, כמו שהסביר לי פעם הפירסר שלי: ׳אני סופר עד עשר, אבל תוקע את המחט בשמונה׳.

ואני לא היחיד שמתלהב מהחטא הצרפתי־ברזילאי הזה: מי שכנראה מתלהבת יותר ממני היא עורכת הפסקול של Sugar Rush, סדרה בריטית מצ׳אנל 4, שזיהיתי בפס הקול שלה את כל התקליט הראשון של Nouvelle Vague, וגם כמה קטעים מהשני, בנוסף לחשודי האינדי־פופ הרגילים שנדרשים מכל סדרה עדכנית שחושקת בקהל צעיר. כאן בטוויסט הבריטי הנדרש, כלומר The Faders, גולדפראפּ, וכו׳, במקום להקות כּוס־emo מקליפורניה.

התחלתי לראות את הסדרה בעקבות ההמלצה של אודים, וכעת הברונטית הזו מחליפה אצלי את הבלונדה המעצבנת ורוניקה מארס, לפחות עד שהאחרונה תשוב מהפגרה. הסדרה עצמה היא בוודאי לא ”My so called life”, הגביע הקדוש של סדרות התיכון, אבל זה לא מנע ממני לראות כל הפרקים (כחמש שעות) ברצף כמעט. בתי ספר בריטיים, עם תלבושת אחידה ותלמידים שמעשנים בנסונז תמיד עושים לי את זה.

ברור שהמשחק והתסריט, כמצופה מסדרות בריטיות, הוא טוב ומשכנע, כשדמויות המשנה מצליחות להיות מגוכחות בלי להזדקק לצחוקים ומחיאות כפיים מוקלטות ובלי להדרדר לסלפסטיק, והשחקנית שמשחקת את גיבורת הסידרה, קים, מצליחה להעביר את המבוכה של הדמות בצורה לא מאולצת.

הבעיה העיקרית היא אותו פגם שמופיע בכל סדרות הטינאייג׳רים: רוב הדמויות עוד לא יכולות לקנות אלכוהול באופן חוקי, אבל מתנהגות כמו בני עשרים ושבע שזו להם הזדמנות שניה לחיות את שנות התיכון.

אבל ככה זה אצל פולנים כמוני, שלא יכולים להרשות לעצמם להנות בלי לסבול מזה.