וגם לבליקסה בארגלד יש פאסון.

אני בעבודה, שומע את השיר הזה כבר בפעם הרביעית ברצף, ולא מצליח להבין למה הוא מתכוון. המילים עצמן ברורות ונהירות, אבל הכוונה, הכוונה בורחת ממני.

ומסתבר שיש גם גרסת כיסוי של הנפילים. אני לא בטוח שאני יודע איך לעכל את זה.

כשסוף סוף אני אוציא סינגל, אני רוצה שהוא ישמע בדיוק ככה (פרט למבטא אולי):

אם יש קליפּ שמדגים מה זה להיות טינאייג׳ר, זה כנראה הקליפ הזה. אידאליזם קיצוני עד לנאיביות, ההרגשה (השגויה, כנראה) שאף אחד לא באמת מבין אותך, לוּק שאתה בטוח שהוא מגניב כשהוא בעצם מזעזע, ופומפוזיות שלא ברור אם היא מכוונת או לא. במילה אחת: להיט. לא פלא שמיליון ילדות בכו כשריצ׳י נעלם.

זאב טנא נהיה ״מבוגר״ לפני שהוא הוציא תקליט, וזה נותן לו חופש להיות אחד מהזמרים הכי אמיתיים בארץ. כל שיר שלו כמעט הוא כמו אגרוף מפוכח לבטן, כזה שבאמת מתאר לך את המצב, בלי כאילו־אים.

במקור זה שיר של Cake, וביחד עם אחד הקליפים הטובים ביותר שהופקו בארץ (אפשר לראות שרועי ניצן, הבמאי, עשה יותר מוידאו־ארט מפרסומות), מדובר בפצצה שאני מסוגל להריץ בלופּ שעות שלמות.

בולצמן מדווח שניו אורדר מתפרקים. האמת שאחרי שלא התלהבתי כל כך מ־Waiting for the Siren's Call, אז אני לא מזיל יותר מדי דמעות, אבל המאורע הזה הוא תרוץ מצויין להזכר באחד הקליפים הכי טובים שצולמו אי פעם:

עדכון: בולצמן מתקן שיכול להיות ולא.

אני לא יודע אם זו הזקנה שקפצה עלי שגורמת לי to sell out, ואם להודות על האמת, אני מסרב להאמין שאני כותב את זה, אבל משמיעות ראשונות, התקליט החדש של Nine Inch Nails (להאזנה) לא רע בכלל, וברגעים הטובים שלו מזכיר את ימי התהילה של Skinny Puppy, שדווקא משני התקליטים שהם הוציאו מאז האיחוד ב־2004 אני לא מחזיק.

מכר קשיש שלי טען פעם שמי שבאמת אוהב את האייטיז, לא התבגר בהם. כנראה שיש אמת בדבריו, כי כשאתה טינאייג׳ר אמיתי (ולא רק מתנהג כמו אחת), אתה כל כך מובך מהחיים, שקשה להנות מהם.

אבל בכל כלל יש יוצאים מן הכלל, כמו יורם הַסַּפָּר, שהוא דיג׳יי האייטיז הטוב ביותר שלא שמעתם עליו. חוץ מלהעביר את האייטיז בנסיעות מירושלים לפינגווין,  לשלב את לוגו האנרכיה בלוגו של המספרה שלו, ובכלל, לקרוא לעצמו סַפָּר ולא ״מעצב שער״, הוא גם מגיח פעם בחצי שנה בשביל לתקלט.

הפעם זה היה בפאב הסטארדאסט, שהיה רועש וצפוף עוד יותר מתמיד, כי ממש התחשק לי לרקוד, אפילו שאני תמיד מתחרט על זה בבוקר. גם שתי כוסות ערק־קרנברי, משקה כּוּסִיות עם טוויסט אכזר, לא עזרו, ונשארתי ישוב על הבר אפוף בזכרונות מסוף התיכון, כשהייתי מבריז מהשיעורים למחששה שמאחורי הספריה. לא בשביל לעשן, אלא בגלל חברתה של אפרת מהכיתה מעלי, שגם היתה מבריזה לשם.

היינו משתדלים לעשות פרצופים עגומים ולהעיר ביאוש עד כמה המערכת חונקת אותנו. אבל הכי חשוב, היא הייתה מכירה לי את סוזי, הקיוּר (שאני מאמין שהם להקת הפופ החשובה ביותר בעשרים השנים האחרונות, ועוד אכתוב על כך רשומה בעתיד), פיטר מרפי, ושאר הלהקות שהגזימו בשימוש במסקרה. זאת היתה אהבה ראשונה.

היום אני כמעט ולא שומע את כל אותן שאריות ניו־וייב שרכשתי מהתקליטיה של ספינת השלום, מנוחתה עדן. אבל מדי פעם חודר את עור התוף שלי איזה קטע מצויין שגורם לי לרצות לבקר בסיטיהול ודומיו, או לפחות לשים על הפטיפון את אחד מאוספי ”New Wave Club Class-X“ המצויינים של הלייבל הבלגי ”Antler-Subway“, שירקידו אותי גם מהקבר (pun intended). יש בהם בדיוק את התמהיל הנכון בין קטעים שכולם מכירים, לקטעים שיאמרו משהו רק למכורים הקשים, והכל במיקס מצויין.

חובה עליכם להוריד אותם מיד בסולסיק–היום כבר לא עושים אוספים כאלו.

למרות שחצי מהחידושים האופנתיים הם בעצם רטרו, במבט מרחוק מדהים לראות את קצב השינויים בעולם המודרני. זה בולט בעיקר בתהפוכות הדרמטיות במה שנחשב מיינסטרים, שהוא יותר פורנוגרפי ואלים מאי פעם. ערוץ 2 של היום הוא סרטי האקספלוטיישן של פעם. ואם ב־1983, MTV סירבה להכניס את ”Billie Jean“ לפלייליסט כי מייקל ג׳קסון היה שחור (וזו עוד דוגמה לשינויים דרסטיים), מתחילת העשור הזה, כל החנאג׳ים רוצים להיות שחורים כדי להכנס לפלייליסט.

יש כאלו שלא נזקקים באמת לרטרו, כי הם חיים בעבר. ואפילו שאני בדרך כלל בינהם, אני משתדל להרים את הראש מדי פעם, ולו רק כדי לבדוק שלא נפלה איזו קטיושה בסביבה. ואת זה אי אפשר להגיד על שלולית הרוק התל־אביבי, שלמעט כמה יוצאי דופן, מנסה לדבוק בימי הזוהר שלה, ומתעלמת מכך שהניינטיז נגמרו לפני 7 שנים, ובזמן שקורט קוביין תקע לעצמו כדור בראש, הטינאייג׳ריות של היום ראו ״פרפר נחמד״.

זה לא רטרו, או ״גל החזרה לרוק״ של לפני ארבע שנים, כי רטרו מטבעו הוא חיקוי של המקור מנקודת מבט מודרנית, ואצלנו כולם נשארו בעבר.

ממבט חטוף בישראבלוג, קל לראות שהטינאייג׳ריות של היום מאמצות את הלוק המודרני, שהוא בעצם גם די רטרו, אבל אין להן גיבורים חדשים להעריץ. לפני כמה שבועות ישבו לפני באוטובוס שתי ילדות ודיברו על הליינאפ של איזה פסטיבל שהיו בו, ופרט ל״בית הבובות״, מדובר באותו ליינאפ של ״רוק עצמאות״ האחרון שהייתי בו, וזה היה ממש מזמן. זה כבר גובל בפדופיליה, כשאביבוש כבר בן 35, וממשיך להיות מושא הערצה של ילדות בנות 12. שלא להזכיר פשעים חמורים יותר, כמו להקת קאברים ל״משינה״ (שתמיד חשבתי שהיא בעצמה להקת קאברים) שממלאת את הבארבי.

וגם כשקורה הנס, ומישהו מעז להרים את הראש ולשחות לכיוונים לא ידועים, כמו גבריאל בלחסן למשל, מצמידים לו מיד להקה שתסרס אותו. כששמעתי אותו ב״סינדרום״ ברח׳ הלל לפני כמה שבועות, התאכזבתי פעמיים: גם מהסאונד הגרוע של המקום, אבל בעיקר מהקהל ומהלהקה, שסרבו לשחרר את המושכות, וניסו כל הזמן להחזיק במשבצת הסטנדרטית של רוקיסט מהניינטיז, שמפחד להרים את המתג עד 11 כמו שהוא יכול וצריך לעשות.

בפעם הקודמת שראיתי את בלחסן, בכמעט־הופעה שלו עם ״כינורו של רוטשילד״, 15 הדקות שהוא היה על הבמה של הרוזה פוצצו לי את השכל, לעומת ההופעה בסינדרום, שם היה מעניין יותר להתרכז בחור שגיליתי בגרב שלי.

דוגמה מצוינת לקיטורים שלי נותנת המישהו/י שהחליטה להיות הולווט הבאה, רק צהובה עוד יותר, ובעצם כותבת כמו זקנה בלה, ועוד מאמינה במדורי המוזיקה במקומונים, שקמלים כמו המקומונים עצמם. וכך גם מתנהגים כל אנשי ה־A&R, אם עוד יש כאלו בארץ, שלא מרימים את הראש מהשלולית המטונפת שלהם, אלא יעדיפו להאשים את ההורדות באינטרנט, במקום להבין שהם והעולם נעים במסלולים נפרדים כבר עשרים שנה.

באופן אישי, אני קורא את ה־Wire, לא את ה־NME. אבל אני מספיק אינטליגנטי כדי להבין שהמיינסטרים והשוליים קשורים זה בזה, ואחד מעודד את השני. בלי שוליים חזקים לא יהיה קרוסאובר למיינסטרים, ובלי מיינסטרים חזק לא יהיה קהל חדש לשוליים.

וחוצמזה, מיינסטרים יכול להיות מבדר מאוד. שהרי אי אפשר לשמוע רק הקלטות שטח ומינימל טכנו כל היום, אפילו אם אתה, כמוני, זקן שמלעיז כמו העלוב שבכותבי הפיצ׳פורק.

רוב הקאברים הם כמו המבורגר של מקדונלדס. אתה יודע מראש בדיוק מה תקבל, וכדי להנות מזה לא נדרשת תשומת לב או טעם טוב, ובטח שלא המאמץ שבהאזנה לקטע חדש לגמרי. אבל כמו אותה קציצה דמויית קרטון, הם חסרי כל ערך תזונתי, משביעים רק בקושי, וגורמים לרגשות אשמה והבטחות לא מקוימות לפצוח בדיאטה עוד לפני שנלעס הביס הראשון

גולת הכותרת של האנלוגיה היא חברת התקליטים קליאופטרה. כמו הבמאי של ״לאכול בגדול״, שתוך פחות מחודש הפך מהיפסטר ניו־יורקי לאמריקאי ממוצע מהמערב התיכון, קלאופטרה הפכה מלייבל בינוני לתאגיד חסר כל כבוד עצמי, מדפיס סדרתי של אוספים כמו ”A gothic tribute to Madonna, part 2“. זה כל כך מדכא, עד שבכדי לא לאבד את אמונתי בטוב שבעולם הזה, אני מעדיף לדמיין שמדובר במתיחה מבויימת של יהודה ברקן, ולא בלייבל אמיתי.

כך שההנאה שאני מפיק מ־Nouvelle Vague, זוג מפיקים צרפתיים שמקליטים גרסאות בוסה-נובה להמנוני ניו־וייב, מלווה ביסורי מצפון עזים. לא רק בגלל המתואר לעיל, אלא גם כי אני משתדל לשמור על התדמית ועל כרטיס החבר במחתרת הדיסה, מה שדורש המנעות מכל דבר שמריח כמו איזי ליסנינג.

 רק שמעולם לא הצטיינתי בלדחות סיפוקים, כך שהחדשים של Woven Hand, ליסה ג׳רמנו, ושו שו מחכים עזובים בתיקיית הסולסיק שלי, בזמן שהתקליט המושמע ביותר בחודש האחרון אצלי הוא השני של Nouvelle Vague, בעל השם המביך Bande à part (שהוא משחק מילים מוגזם אפילו בשביל עורך זוטר במוסף הספורט). אמנם יש בו פחות רגעים מבריקים מבתקליט הראשון, שאת הויניל שלו כבר טחנתי לאבק, אבל עדיין אני ממשיך ולוחץ על ״פליי״ כמו עכבר מעבדה בניסוי קוגניציה.

בהתחשב בזה שהנוסחה כבר הוכיחה את עצמה לפני שנתיים, אני חושב שהסיבה שהתקליט הזה פחות טוב מקודמו היא בחירת הקטעים.  Heart of Glass, למשל, פשוט לא עובד בלי בלי הדרייב המטורף של דבי הארי, וכל התהילה של Fade to Grey מתרסקת כשמחליפים את הסאונד הצפוף של הסינטסייזרים, שרק הם עושים את השיר, בחלל העצום של אקורדיון.

אבל יש קטעים כמו The Killing Moon של אקו והבנימן, או Making Plans for Nigel (של XTC) שלא רק שמדובר ביהלומים שקשה מאוד להרוס, הם אפילו מכאיבים יותר כשהם מוגשים בציפוי סוכר. זה עוזר להחדיר את המחט מתחת לעור בלי שתשים לב, כמו שהסביר לי פעם הפירסר שלי: ׳אני סופר עד עשר, אבל תוקע את המחט בשמונה׳.

ואני לא היחיד שמתלהב מהחטא הצרפתי־ברזילאי הזה: מי שכנראה מתלהבת יותר ממני היא עורכת הפסקול של Sugar Rush, סדרה בריטית מצ׳אנל 4, שזיהיתי בפס הקול שלה את כל התקליט הראשון של Nouvelle Vague, וגם כמה קטעים מהשני, בנוסף לחשודי האינדי־פופ הרגילים שנדרשים מכל סדרה עדכנית שחושקת בקהל צעיר. כאן בטוויסט הבריטי הנדרש, כלומר The Faders, גולדפראפּ, וכו׳, במקום להקות כּוס־emo מקליפורניה.

התחלתי לראות את הסדרה בעקבות ההמלצה של אודים, וכעת הברונטית הזו מחליפה אצלי את הבלונדה המעצבנת ורוניקה מארס, לפחות עד שהאחרונה תשוב מהפגרה. הסדרה עצמה היא בוודאי לא ”My so called life”, הגביע הקדוש של סדרות התיכון, אבל זה לא מנע ממני לראות כל הפרקים (כחמש שעות) ברצף כמעט. בתי ספר בריטיים, עם תלבושת אחידה ותלמידים שמעשנים בנסונז תמיד עושים לי את זה.

ברור שהמשחק והתסריט, כמצופה מסדרות בריטיות, הוא טוב ומשכנע, כשדמויות המשנה מצליחות להיות מגוכחות בלי להזדקק לצחוקים ומחיאות כפיים מוקלטות ובלי להדרדר לסלפסטיק, והשחקנית שמשחקת את גיבורת הסידרה, קים, מצליחה להעביר את המבוכה של הדמות בצורה לא מאולצת.

הבעיה העיקרית היא אותו פגם שמופיע בכל סדרות הטינאייג׳רים: רוב הדמויות עוד לא יכולות לקנות אלכוהול באופן חוקי, אבל מתנהגות כמו בני עשרים ושבע שזו להם הזדמנות שניה לחיות את שנות התיכון.

אבל ככה זה אצל פולנים כמוני, שלא יכולים להרשות לעצמם להנות בלי לסבול מזה.