הסיפורים הכי מוצלחים הם הסיפורים האמיתיים, שמבלי להתכוון לכך, עובדים בהרבה רמות. אחד מהם, שאני אוהב במיוחד, הוא על הארמון בברלין:

ה־Berliner Stadtschloss היה משכנם של הקיסרים הפרוסים עוד מהמאה ה־15 (למרות שאז הם לא היו קיסרים פרוסים, אלא סתם שליטי ברנדנבורג). את חלקיו שלא נהרסו בהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השניה, החריבה ב־1950 מזרח גרמניה, שלא רצתה בשריד הזה של ״מילטריזם פרוסי״, כהגדרתה. במקומו הוקם Palast der Republik – ״ארמון הרפובליקה״ – בניין בסגנון הריאליזם הקומוניסטי, כולו מכוסה מראות ברונזה וקורות פלדה, ששיכן את הפרלמנט המזרח גרמני.

אלא שקצת לפני איחוד גרמניה, הסתבר שהבניין מלא אזבסט מסוכן, וצריך להרסו. גם לאחר שפונה ממנו האזבסט הוא נשאר בשיממונו (פרט לתקופה קצרה שבה הכריחו התושבים את העיריה לפתוח אותו ולקיים בו ארועי תרבות) עד ל־2003, שאז, בעקבות החלטת הבונדסטאג, התחילו בהריסתו, שלאחריה יבנה במקומו שוב ארמון בצלמו של הארמון הישן.

כמו שכתבתי למעלה, זה סיפור שעובד בהרבה רמות.